גליה זק נבו

הרצח של אחי, שהיה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, הותיר אותי כהלומת קרב. הרגשתי כמו תינוק שמתחיל את צעדיו הראשונים בהליכה. הרגשתי אבודה. עמוק בתוך הלב היה רק חושך.  רציתי למות איתו. לא רציתי לחיות.

מאז ומתמיד היה לנו חיבור מיוחד, גרנו באותו חדר ועשינו הכל יחדיו. למדנו יחד. ציירנו יחד. כתבנו שירים יחד וניגנו יחד. מהרגע שבו אחי נעלם מחיי, תיפקדתי כמו רובוט.  עשיתי הכל רק בגלל שצריך. הפסקתי לצייר ולנגן, ולא חגגתי ימי הולדת במשך 25 שנה.

עזבתי את העבודה כמנכ"לית בבית אופנה לטובת העיתונות והייתי 30 שנה עיתונאית, חוקרת ומפיקה סרטים דוקומנטרים. צילמתי, תיעדתי וכתבתי סיפורים של אחרים, כדי לברוח מהסיפור שלי. כדי לברוח מהכאב. לברוח מהעצב הלופת את הלב כצבת. לא משחרר.. חיפשתי את עצמי.

למדתי אינסוף מקצועות, כתבתי ארבעה ספרים על אומנות ושירה, אבל בכאב לא העזתי לגעת. השתתפתי בעשרות סדנאות – אבל לא הצלחתי לעבור את חומות הלב שנאטמו כדי לא לחוש בכאב.

עצם הזכרון של אחי היה מעורר בי חנק ובכי, חסרונו בחיי היה כה מוחשי שהרגשתי רוב הזמן חלולה. כלפי חוץ הייתי תוססת, עליזה ואנרגטית. וכך חייתי את חיי בפיצול רגשי.

עד שהגעתי למרחב מודעות…

כאן, במרחב, "נתקלתי" לראשונה בעצב העמוק שלי, לצד החוזקות והסינגולריות שלי. עברתי את כל המסלולים במרחב , ותוך כדי שחיי האישיים משתנים, ידעתי שהגעתי הביתה. השינוי תפס אותי לא מוכנה. פתאום ראיתי אותי נפתחת. אותנטית. כמו קסם, ולגמרי במפתיע,  קיבלתי אהבה גדולה ופירגון מילדיי, שעד לאותה נקודה היו מאד ביקורתיים כלפיי.  מערכת היחסים עם הילדים והנכדים שלי השתנתה לבלי הכר. קשר עמוק, אמיתי, מספק ונוגע נוצר לי עם עצמי, וממילא גם איתם. התחלתי להיזכר מי היתי לפני הטרגדיה, ואחרי שנים של הדחקה, התאהבתי חזרה, בעצמי. ובחיים.

השמחה החלה לבצבץ. וזכרון אהבתי לאחי הפסיק לפצוע אותי.  למדתי ללכת יד ביד עם הכאב ולראשונה חשתי שלמה ורגועה בחיי.  הפסקתי לברוח ולרצות. התמסרתי לזרם החיים ולתלמידים הרבים שאני זוכה להעביר דרך דומה, עד שהם נזכרים בשמחה הבסיסית והאהבה העצמית.

כל יום הוא יום מתאים לעשות טוב, לרפא, לשמח, לאהוב, ללמד וללמוד. מאז זו כבר שנים דרך חיי, אני לוקחת את המטופלים והתלמידים שלי את המסע שלמדתי לעבור על בשרי. מסע שמתחיל לעיתים במצולות, ומסתיים בקשת בענן ולבבות. בתהליך מרחב הכ"ח שאני מעבירה, אני זוכה לקחת אותם להתבונן לעומקי החיים ללא מורא. לאהוב, ולרפא את עצמם, ובעיקר להחזיר את הכח הביתה, לעצמם.