"עליסה בארץ הפלאות בראי המטאיזם" / מירב סמי

חלק א'

שמי מירב, אמא למיכאל, דניאל ואופיר ואשתו של דרור. ב- 10 מתוך 20 שנות נישואינו,

אנו מתמודדים עם מחלת הסרטן של דרור – כולנו יחד וכל אחד לחוד. המגיפה שכפתה על העולם עצירה והתכנסות פנימה, תפסה אותי תוך כדי ניהול בית

קפה משפחתי. באותה עת, העבודה שלי כללה אחריות מלאה על תפעול העסק, צוות העובדים, קשר עם הספקים, הזמנת סחורה, משכורות ותקציבים וכל מה שעסק דורש

על מנת שיתפקד בצורה מיטבית. עול הפרנסה בנוסף לתמיכה בדרור ותפקוד כאמא לילדיי היו נחלתי בתקופה שקדמה לקורונה.

ולמרות זאת, בתקופת הניתוק הרגשתי שאני נעה בין תחושה שאני משתגעת לרגעים של נשימות ארוכות וטובות. ההתמכרות להישרדות במהלך השנים הארוכות של

ההתמודדות עם המחלה פתאום הציפה אותי והבנתי שמשהו לא תקין קורה איתי. אבל לא יכולתי לעצור לזמן רב, צריך היה להמשיך לדאוג לפרנסה ולבית. באותה

תקופה מצבו הבריאותי של דרור החל להשתפר, והוא חזר לעבודה כשותף מלא בעסק. הפעלנו הרבה יצירתיות על מנת שהעסק ימשיך לשגשג גם כשאנשים לא יושבים

פיזית בבית הקפה )וכך נולדה גלריה של מתנות, אבל זה לסיפור אחר כשהותר לנו לפתוח שוב את העסק, הכאוס שלי החל מחדש. בית הקפה היה עמוס

לקוחות שרצו להתאוורר ולהשלים פערים ולהיפגש, אך מרבית העובדים הקבועים לא חיכו שבית הקפה ישוב לפעול ולא חזרו לעבוד אצלנו. אלה היו ימים קשים בשבילי. אז

עוד לא ידעתי לתאר בדיוק מה הרגשתי, אך היום אני יודעת לומר שהגבולות נעלמו, הכל מסביבי התערער, הרגשתי שאני חייבת להיות בשליטה מלאה על הכל כדי

להמשיך לתפקד. כל הלחץ והכאוס הובילו אותי להתמוטטות. את הבוקר ההוא לא אשכח. בית הקפה היה מלא לקוחות והעובדים היחידים היו

חדשים וצריך היה ללמד אותם את העבודה תוך כדי תנועה. תוך כדי כך, הילדים מתקשרים כל רגע, משקפים בדיוק את מה שקורה בתוכי: רבים, בוכים, רעבים ומה

לא. עזבתי את הקפה והלכתי הביתה. המריבות בין הילדים גברו והחלו להגיע טלפונים מבית הקפה שאחזור מיד כי לא מסתדרים. אני זוכרת שהסתכלתי ימינה וראיתי קיר.

הפניתי מבט שמאלה וגם שם היה קיר. לא ראיתי אופק, הכל היה שחור סגור ומסוגר. ניסיתי רגע לעצור ולראות בעיני רוחי איך אני רוצה שכל הדבר הזה ייראה והאם אפשר

לעשות סדר. ברגעים ההם לא הצלחתי לראות אפשרות כזו. הייאוש היה עצום, ופשוט לא היה לי כוח. לא רציתי עוד כלום. העיניים שלי נפלו על חבילת ואליום ובלי לחשוב

יותר מדי בלעתי את כל מה שהיה בחבילה – 60 מ"ג ואליום בגוף של 42 קילו. והלכתי לישון . בדיעבד, אני חושבת שהייתי זקוקה להירדמות הזו כדי להתעורר לחיים בתודעה

פתוחה, להסכים לראות את חלקי הצל, לחבק אותם, להכיל אותם ולהבין שהם חלק בלתי נפרד ממני. רק מהמקום הזה יכולתי באמת להעריך את עצמי, לאהוב את עצמי

ולהתחיל לגדול למקום אליו אני באמת שואפת ומעוניינת להיות ולחיות בו. החשיפה שלי ל"מרחב מודעות" הגיעה לאחר שהבנתי שאני זקוקה לריפוי, שהנפש

שלי זועקת לתיקון. התחלתי בטיפול באמצעות תזוזות עיניים ולאחר כמה טיפולים הבנתי שהייעוד שלי הוא ללוות אנשים. בעצם הבנתי את זה כבר מזמן, אני

מרגישה שכל חיי הבוגרים אני מכשירה את עצמי לכך, החל מטיפול בשיטת אלבאום שלמדתי בשנות ה- 20 לחיי, תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך באוניברסיטה הפתוחה

והכשרות כירולוגיה )אבחון באמצעות כף יד( וגרפולוגיה )אבחון באמצעות כתב יד.

בתוך הדיכאון הכבד ידעתי שמחכה לי משהו גדול. בדיוק אז קיבלתי במתנה את הספר של פריידי, ומיד התחלתי לקרוא בו. קראתי את הפרק הראשון, אולי גם את השני, אבל

לא יכולתי להמשיך. הנחתי אותו מתחת לכרית ואמרתי לעצמי שגם זמנו יגיע. והוא הגיע דווקא ביום כיפור, מהימים הקשים לי ביותר. קראתי אותו בשקיקה והרגשתי שכל

מילה נכתבה בעבורי. הבנתי מלא, ולא הבנתי מה. הדבר המופלא שקרה בהמשך הוא הספר "חשיכה נראית" שקיבלתי מחברה. על פניו,

הספר אופטימי ומסתיים ביציאה מדיכאון. במקרה או שלא קיבלתי גרסה מעודכנת של הספר עם נספח המעדכן כי הכותב התאבד. באותו רגע הבנתי שאני הולכת למות. אך

מיד בעקבותיה צצה אצלי בפעם הראשונה מזה זמן רב ההבנה שאני בעצם לא רוצה למות. זאת הייתה הארה שגרמה לי להבין מה אומרת פריידי בספרה: "מי שקלקל הוא

זה שיתקן", ולי נותר לחקור את "הרווח" התודעתי שלי ולהבין מה בתוכי מייצר את הדיכאון .

הדבר הראשון שעשיתי הוא היהלום הראשון, שבו הבנתי שאני חיה בתודעה של חוסר אונים וממנו אני כרגע צריכה להיפטר – רטטי חוסר אונים. זה היה מדהים כי לא ידעתי

מה זה 'לרטוט' אבל כשכיוונתי את התודעה שלי לשם פשוט הרגשתי את התחושה בכל איבר בגופי ולאט לאט נתתי לה לחלחל ולהתיר קצה חוט ראשון – אמונה: אמונה

בעצמי, אמונה בבריאה, אמונה באמונה. למחרת היה הבוקר הראשון מזה חודשים רבים שהתעוררתי בלי דמעות. כבר לא בכיתי את היום שהולך לבוא, ראיתי בו את

האופטימיות . ואז התחלתי "לשחק". התחלתי לחקור את הנושא. צפיתי בהרצאות "לצאת

מהמטריקס" למשיכת חוטים לכ"ח מנהיגות ומטפלים.

במרחב הכ " ח למדתי שהכח נמצא אצלי " שאין כלום בחוץ " למדתי לשנות את דרך ההסתכלות שלי מהסתכלות החוצה להסתכלות פנימית במרחב מנהיגות למדתי

להכיר את חלקי האור והצל שלי להבין שאני שלמה כאשר אני מקבלת מכירה ומוקירה את שניהם, בקורס מטפלים הבנתי שהתיקון והריפוי שלי מעצים ומרפא לא רק אותי,

אלא גם את הסובבים לי, גילוי מדהים שהלך והתעצם בפרקטיקום ששם התהליך הוא הפוך, הריפוי של האחר מביא לריפוי של י …

חלק ב' – "עליסה בארץ הפלאות בראי המטאיזם "

אחד הקורסים המעניינים שלמדתי במסגרת לימודי פסיכולוגיה לתואר הראשון עסק בניתוח אגדות ילדים על פי תפיסות פסיכולוגיות. בעבודת הסיום של הקורס קראתי

ופירשתי את יצירתו של לואיס קרול, "אליסה בארץ הפלאות", ונחשפתי לרבדים ושכבות של היצירה הספרותית.

כשהתחלתי להתעמק בתורת המטאיזם מצאתי את עצמי חוזרת לסיפור ומזהה בו תהליכים וערכים התואמים את עקרונות השיטה. אני קוראת את עלילותיה של אליסה

כמסע של חקירה מתאיסטית בנבכי התודעה וחיפוש אחר איזון. המעבר שאליסה  יוצרת כשהיא עוברת בחור הארנב הוא חור התולעת המייצג במטאיזם את המעבר

ממצב אחד למצב אחר. )התמרה סיפורה של אליסה מתחיל בתקיעות משתקת שהיא תולה במציאות חיצונית. היא

יושבת על שפת הנהר עם אחותה, חם לה, משעמם לה והיא לא מסוגלת לעשות כלום. החום והשעמום "קורים לה" והיא מרגישה חסרת שליטה מולם. ולמרות זאת, כשהיא

פוגשת בארנב בעל תכונות אנושיות היא מסתקרנת, והסקרנות מעוררת אותה לנטילת שליטה על מצבה. הארנב הוא שיקוף של תודעה פנימית שאינה כפופה לכללי

המציאות החיצונית ואליסה מזהה את ההזדמנות להיחלץ מהתקיעות, רודפת אחרי הארנב ומקבלת החלטה לצלול אל החושך. זהו הצעד הראשון שאליסה עושה – לקיחת

אחריות על עצמה וההבנה שהתשובות אינן בחוץ אלא בפנים, וכי עליה להחזיר את הכוח הביתה. מכאן ואילך, אליסה יוצאת למסע שבמהלכו היא פוגשת בסיטואציות

שהן מציאות הולוגרפית למציאות החיצונית ובדמויות המהוות השתקפויות של חלקים שונים מעולמה הפנימי. בכל מפגש כזה היא מקבלת כלים שמאפשרים לה להעמיק

את החקירה העצמית שיבואו בסופו של דבר להתמרה ושינוי ולגילוי גן העדן שלה. אליסה צונחת מרצונה אל המקום החשוך של נבכי נשמתה. היא אינה יודעת לאן פניה

מועדות וכשהיא מגיעה לקרקעית ומביטה למעלה היא לא רואה סוף לחשיכה.ההחלטה להמשיך ללכת ולא להישאב אל החושך נובעת מתוך אמונה פנימי ת

שהחושך והאור מתקיימים זה לצד זה, ושגם אם היא לא רואה אותו כעת הוא נמצא במקום אחר. הסקרנות של אליסה דוחפת אותה לחקירה ותעייה במסדרונות תודעה

שונים, עד שהיא גוברת על הייאוש והחרדה ומוצאת את האיזון שמאפשר לה למצוא את גן העדן שלה. בסוף הנפילה היא מחלצת את עצמה מהחושך ויוצאת לחיפוש אחר

משמעות. החיפוש במעמקי נפשה מוביל אותה לאולם שבמרכזו שולחן זכוכית העומד על שלוש רגליים ומפתח קטן שאינו מצליח לפתוח את הדלתות הנעולות הסוגרות

עליה. במציאות ההולוגרפית של אליסה, היא משחזרת את התקיעות והשיתוק שהרגישה כשפגשנו בה לראשונה על שפת הנהר. השיקוף מעיר אותה לשאיפה

לתקן, לא להיכנע למציאות שבה הדברים "קורים לי" אלא להמשיך לקחת אחריות. כשהיא מזהה את השאיפה הזו היא מגלה דלת קטנה שמבקיעה את החושך ומסמנת

את האפשרות לצאת מן התקיעות, מן החדרים הנעולים אל גן העדן הנגלה מחוצה לה.

אליסה מבצעת נסיונות חוזרים ונשנים להגיע לגן העדן הזה, ובכל אחד מן השחזורים היא מזהה את השיקוף שמזדמן לה בצורת דמויות שונות ומאוד משונות. בנסיון הראשון

היא מבינה שבגודלה הטבעי היציאה מהדלת תגרום לניתוק בין הראש לכתפיים – ובהשאלה, בין הראש לנפש ובין המציאות החיצונית לפנימי ת. אליסה אינה רוצה

להיות במציאות שבה הזהויות והתודעות יחיו בנתק אחת מחברתה ומרגע זה, המסע של אליסה אל אותו יעד מלווה בניסיון תמידי למצוא את האיזון ואינטגרציה בין החלקים

השונים שלה. לאורך המסע אליסה נתקלת באתגרים שמאלצים אותה לקבל החלטות. היא גדלה וקטנה בתחילה בלי שליטה, אך בהמשך היא משתמשת בפטרייה שהיא מקבלת

מהזחל כדי לאזן את עצמה בעצמה, כלומר – לשלוט על הפעולות שקורות לה ולהפוך אותן לבחירה. כדי להצליח להשתמש בפטריי ה היא נדרשת קודם לחוות את שני

הקצוות: להיות גדולה מכדי לעבור בדלת או קטנה מכדי להגיע למפתח או לדלת. כשהיא שותה שיקוי שמכווץ אותה ואז מוצאת עוגה שתגדיל אותה, היא מחברת את

ההתרחשות לזיכרון הקודם, מבינה שהיא משחזרת אותו וניגשת בזהירות גדולה יותר לאכילה.

כל צעד שעושה אליסה במסעה מפגיש אותה עם דמות שמהווה שיקוף של עולמה הפנימי. הדמויות מופיעות בכל פעם שאליסה זקוקה להכוונה. למעשה, היא יוצרת

אותן מתוך הרצון שלה למצוא את דרכה, והן מסייעות לה לדייק את יעדיה. כך, הארנב שמוביל אותה אל הבור וחוזר פעמים נוספות מציל אותה מבדידות כשהוא משאיר לה

כלים להגדלה והקטנה בהתאם לבחירתה, כך שהיא יכולה לקחת אחריות על השינויים. הארנב הוא המלווה והוא משאיר לה את הכלים ונותן לה להבין כיצד משתמשים בהם.

כשהמפתח שוב רחוק היא משתמשת במשאב שהיא עצמה יצרה ושוחה בדמעות הייאוש שהזילה זמן קצר קודם לכן במקום לטבוע בהן – "מי שיקלקל הוא שיתקן".

לאורך העלילה הכלים נעשים נגישים יותר לאליסה והיא עושה בהם שימוש מושכל על בסיס חיבור לזיכרונות ישנים. היא מפתחת סקרנות כלפי הנטייה שלה לשחזר וכך גם

מצליחה לתקן. באחד הרגעים כשאליס מתבלבלת במיוחד היא שואלת את עצמה בייאוש "מי אני בכלל"? החלקים המודחקים והרבדים הבלתי מודעים של אליסה מתגלמים בדמויות

שמציגות בפניה את חלקי התודעה השונים: הזחל נותן לה את הכלי לאיזון, הדוכסית אומרת לה שבכל דבר יש מסר אם רק יודעים לגלות אותו ושכאשר הכוונה צלולה

הצלילים מתכוונים מאליהם, הכובען משקף לה ש"קל מאוד לקחת יותר מלא כלום" והמלך שאומר "תתחיל בהתחלה, ותמשיך עד שתגיע לסוף: אז תעצור." )ובעצם אומר שכאשר עוצרים מגיעים לסוף (

ההולוגרמה החשובה ביותר בעיניי היא חתול הצ'שייר המסתורי שאומר לה את המילים המדויקות, שנכונות לכולנו תמיד – בעלטת השחור, בחדוות החקירה ובשגרת

היומיום: "התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס "זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע." – אמר החתול "לא אכפת לי כל כך לאן. – " אמרה אליס

"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי." אמר החתול " – בתנאי שאגיע לאנשהו" הוסיפה אליס "בטוח שתגיעי" אמר החתול "אם רק תתמידי בהליכה "

במסעה של אליסה, פחד, ייאוש וחוסר אונים הם החושך והיא צריכה להכיר בהם קודם בדרך אל האור, ולהבין שהמעברים המהירים בין חושך לאור, בין גדולה לקטנה, בין

חלקי תודעה שונים ובין סיטואציות הם חלק חשוב בתהליך .התהליך מסע בנבכי התודעה למציאת גן עדן ..