שחזור גלגולים מול המטאיזם :מאת יונית גרופי

חלק א – הסיפור האישי שלי.

שנת 2016, אני עמוק בתוך המטריקס. עובדת ב'אקים'. המטופלים מגיעים לגיל שיבה. מצבם הפיזי מדרדר וחלקם נפרדים מהעולם הזה.   ואני מתחילה לא להכיר אותי. מבולבלת. מצד אחד תמיד שמחה ואופטימית, חיה בפנאן על ענן ומחבקת באהבה את כל העולם. מצד שני מתגנבת עוד יונית לתוכי.. אני לא מכירה אותה. אותי. אני שמחה פחות ועייפה יותר, הענן הנעים שעוטף מתפייד לאיטו ומשב רוח של חוסר בטחון מתגנב במקומו. בקושי בא לי לחבק את עצמי.

כמעט בת 40 ורק לפעמים, בחדרי חדרים פתאום שאלתי את עצמי, מה אני עושה פה בתכלס? לשם מה באתי? מה החלק שלי בפסיפס הבריאה המופלא הזה.. ומה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה? תמיד אותה תשובה. להישאר ילדה! ההולוגרמה מושיטה לי יד.. חברים ומכרים מתחילים לדבר על התפתחות אישית, תוכניות לעתיד, תשוקות וחלומות.. אני מפרגנת להם ונשארת אטומה לעצמי. עונה בלי למצמץ שטוב לי ככה בדיוק. בשביל מה לחלום? תודה לאל יש לי הכל. לא ידעתי שאלו רק פירורים זוהרים.. הישרדות, הרס עצמי, הימנעות, רגישות יתר, כאב, הקטנה והסתרה? הודחקו לאלתר. השיקופים מבלבלים ואני בורחת למקום הבטוח.. נסגרת, נאלמת, נעלמת. מצטדקת ומתקרבנת. המנגנון עובד נפלא. אני משתיקה אותי, נהיית שקופה וככה כלום לא יכול לפגוע.

את כאבי הבטן שהתחילו בזמן הזה אי אפשר היה להשקיט או להשתיק רופאים, בדיקות, מיונים דחופים ולא רואים כלום. איך יראו כשאני לא רואה אותי? עובדת כרגיל מסביב לשעון ומתעלמת מעוצמות הכאב. מתעלמת ממני. ההולוגרמה מנערת שלא להזניח.  אני זונחת את השיקופים ובורחת לזוחלים, הם תמיד יודעים לומר את המילה הנכונה.. וככה בערך שנה. אותו לופ. מגיע עוד סבב בדיקות והפעם יש ממצאים – סרטן שחלה בדרגה 3.

עכשיו לכי תתעלמי מההולוגרמה.. קצרה היריעה מלפרוט את נבכי תודעתי. להסביר עד כמה תת המודע היה שבע ומדושן מנחת. מרוגש מעצמו. יש "אישור" לעצור ולנוח. לזרוק את מעט האחריות שגם ככה בקושי הייתה לי על חיי, ולהתנהג כמו הילדה שתמיד רציתי. בלי ציפיות גדולות. העיקר שאכלתי וישנתי טוב. הסרטן גם העיר את המקום המושתק, הרדום. והאיר את השמחה מחדש, הבנה מרגשת שיש משמעות לחיי.  ידעתי שהגוף מדבר אותי זועק לדבר איתי. שהמפגש עם הסרטן הוא מפגש מולי. שיש לי הזדמנות ללמוד שיעור מבורך בחיי.

 אז 'וולקאם' לשעורי החיים והללויה על התפתחות אישית! רק מה השיעור? איפה נרשמים? יש סילבוס? שנת 2021, עדיין מסתבכת בתוך עצמי. ומתקשה להכיל ולעכל את המציאות. על פניו שיניתי הרגלים ואורח חיים, ומתחת לפניי עדיין הסתרתי כל כך הרבה.. התיק הרפואי רק גדל: ניתוח בעקבות רשלנות רפואית. ניתוח 'התפשלות מעיים'. התקף לב. סרטן שחזר ושוב ניתוח וטיפולים. ואני חסרת מודעות למול החוזה עם החושך.. עייפה משאלות ומבקשת הדרכה וסימנים שיאירו לי את הדרך הנכונה והמיטיבה ביותר לחיים בריאים ושמחים.

שלום לך מטאיזם אהוב.. תודה שהקשבת הרבה מעבר למה שהשמעתי..

טלפון מנורית כהן המדהימה, היא מזמינה אותי להצטרף למחקר אונקולוגי חדש שנפתח באיכלוב- "מרחב מודעות בתפישת המטאיזם " מודה שלא ממש הקשבתי.. שמעתי בחצי אוזן וחשבתי שזו עוד שיחה מקבוצת תמיכה כזו או אחרת.. האוטומט אומר לא תודה. ישר שולל. הכי בטוח. ושוב המטאיזם מוצא אותי בזמן שאני מחפשת את עצמי.. הפעם פרופ' תמר ספרא השליחה המבורכת מציעה לי להצטרף לאותו מחקר "קבוצת הכ"ח" ואני לא שוללת ישר, משהו בתוכי זז אחרת. אני יודעת שהיא מכירה ורואה אותי הרבה מעבר לצילומי הסי.טי, ואם הציעה זה כנראה מתאים.

מרחב מודעות.. מטאיזם..

מה זה? מי זה? חקרתי קצת. בגוגל.. מי ידע שהחקירה האמיתית סוף סוף הגיעה.

מרחב הכ"ח – מהשיעור הראשון ידעתי שאני בבית. הדרך שבה נורית האירה לנו אותנו הייתה קסומה ומעצימה. תדר ועוד תדר מוטמעים בי ויחד איתם ההדהודים, השיקופים, ההבנות והתובנות. הבנתי עד כמה ולמה חששתי לגדול. סיפרתי לעצמי ש"העולם של הגדולים" גדול עלי, אפור מידי. אז ברחתי ממנו והחבאתי אותי ממני. פחדתי להביא את עצמי על כל גווניי. זה חשוף ופגיע מידי.. למדתי להכיר את מוח הזוחלים שטיפחתי שנים, תת מודע אחד עם אינסוף שחזורים, סיבות והסברים למה להתפתח ולהנהיג באחריות את חיי זה לא בשבילי. הצפתי פחדים, ניקיתי התנגדויות וקולות מחלישים וחיבקתי אותי באהבה ללא תנאי. זכיתי להיוולד מחדש, לשחרר להתמסר ולהקליל. עם מודל יהלום לא היה לי פשוט בכלל.. נוכחתי לדעת שאף פעם לא באמת נתתי מקום לחלקי הצל בתוכי. לא עיכלתי את החיים מהצד ה"חשוך" שלהם. הסתרתי מעצמי כל מה שעלול להכאיב לפגוע ולהעליב.   היום אני בהודיה גדולה על הכלי המבורך הזה ומתרגשת בכל פעם שאני זוכה לעשות יהלום עם מטופל.ת. סיימתי את הכ"ח בתחושת התחדשות והתרגשות לקראת הניגון באורגן האורות שלי ועם אסימון שנפל והדהד בי עוד הרבה אחרי. דע את עצמך.. כמה מטלטלת הייתה ההבנה שלא באמת ידעתי.

הכ"ח הסתיים וקורס מנהיגות כבר בפתח.  אני יודעת שהחקירה רק תלך ותעמיק, ומה עוד יתגלה בי? אלליי..  אולי אוותר? ארשם למועד מאוחר יותר.. וזה עוד לפני שידעתי שגם הארכטיפים נרשמו לקורס.. מודל יהלום היה רק הכנה.. נפגשתי בלוחם ובשופט, באתלט ובשוטה, במחבל בתחבולן, באמן ובילד הפגוע. עם כל אחד מהם היה לי מסע עמוק ומרתק. יחיד ומיוחד. את הקורס סיימתי בהודיה ואור גדול. לא 'ברחתי' ואני עטופה בגלימת מנהיגה ובאהבת אמת שפועמת בתוכי. הפחד מלגדול התמיר ומצאתי את עצמי במלא מקומות שבהם התחבאתי. בחרתי להיות בנוכחות. להתמלא בעוז וענווה. אפילו תדר אחריות לא הלחיץ אותי כשהגיע, נהפוכו. קבלתי משמעות חדשה לתחושה ישנה. והלחץ מאחריות התמיר להשתוקקות ורצון לברוא את יצירת חיי.

הכי חשוב הבנתי שאין צורך להיפרד מהילדה שבי ושכיף וכדאי לגדול ביחד איתה, באותנטיות מלאה. שמותר וראוי שאראה את כל המתנות שיש בי. אני ניצוץ אלוהי. שליחה. הללויה! מסלול מטפלים היה מאתגר. פרוטוקולים קידודים צריבות, סריקות וגלי גמא, להכיר מקרוב את המוח שלי, שלנו.. זה אחראי על זיכרונות ילדות האחר מאזן את גלי המוח.. ואני הלכתי לאיבוד. מקודדת בחשיפה צרובה בהסתרה מבוהלת ולחוצה, כל כך הרבה מידע.. מה אם אטעה? אפשל? אשכח ואתבלבל?

ויותר גרוע.. מה אם אצליח? את תחושת הכישלון הכרתי טוב. היא הייתה קרקע נוחה להתקרבנות וסיפורים. אני לרגע מרגישה שוב ילדה קטנה בעולם מבלבל וההולוגרמה משקפת לי שאני כבר גדלה.. בדרכי. המטופלת הראשונה בפרקטיקום התמסרה לטיפול באופן שהפתיע את הזוחלים שלי.. ושימח אותי. וכבר במהלך מסלול מטפלים ניתנה לי זכות גדולה להיות אסיסטנטית של נורית כהן במחקר באיכלוב.

כן.. אותו מחקר שאז שללתי על הסף. ובנוסף זכיתי להיות אסיסטנטית של אשרת ספיבק בהנחיית "כח הבריאות" בקופ"ח מכבי. היום אני יודעת כמה עוצמות של אהבה חמלה והחלמה יש בקבוצות הנפלאות האלה ומתרגשת כמו ילדה בכל פעם שזוכה להעביר הלאה את הכלים, לדייק רטטים, ללמוד אותם וללמוד מהם. ללטש ביחד את יהלומי התודעה ולהפיץ את האור המבורך.   היום אני יודעת כמה עוצמות אהבה ושמחה יש בי. אהבה ושמחה משודרגות מ"פעם". אמיתיות יותר. אהבה ושמחה שהסכימו לראות את הפחד העצב והכאב והעזו לשבת איתם לקפה. לפעמים אני עדיין חיה בפנאן על ענן.. הפעם הוא לא למטרות מיסוך. זה ענן של תודעת על.

ולאורך כל הדרך הילדה שבי מחבקת באהבה בהודיה את כל קפיצות הגדילה שאני מושכת לנו. מאתגרות ומלחיצות ככל שיהיו.. הן אלו שמלמדות, מתמירות ומדייקות אותי להיות אני.  ו"בדיוק בדיוק כמו שאני, ככה זה טוב". הללויה.

חלק ב' – שחזור גלגולים מול המטאיזם

האמונה בגלגולים קודמים משותפת ליותר ממחצית אוכלוסיית כדור הארץ. בימינו לאמונה זו כבר אין קשר לדת זו או אחרת, והיא מסתמכת גם על מחקרים רבים שנעשו בנדון. יותר ויותר אנשים מאמינים שכבר היו כאן בעבר, בגוף בזמן ובשם אחר. פסיכולוגים כד"ר בריאן וייס, ד"ר מייקל ניוטון, ורבים אחרים, ערכו מחקרים על אלפי מטופלים ותיעוד מדוקדק של הטיפולים והתוצאות שהביאו בעקבותיהם – שחזור הגלגולים הפך לאחת הדרכים המקובלות היום לטפל במקור הבעיה (סיפור הנשמה) ולא רק בסימפטומים (הבעיות שצצות בחיים האלה).

התרפיה בשחזור הגלגולים נעשית לשם טיפול בנושאים שונים שבהם מתגלות הבעיות: הסיבה להתנהלות האדם כמו שהוא בהווה, חזרה על דפוסי התנהגות שמביאים לכאב, בעיות רפואיות, מערכות יחסים טעונות או חסרות בין בני זוג או בני משפחה, ובעיקר מול עצמינו.

בבסיס הטיפול נמצאת ההנחה שהמקור לבעיות / דפוסים אלה נעוץ בעבר, במהות הנשמה שלנו, בהחלטות שקיבלנו על עצמנו בעבר, בשיעורים שהתחייבנו ללמוד בחיים האלה, בדברים שעשינו ולא השלמנו אתם.

שחזור גלגולים הינה שיטת טיפול רוחנית הוליסטית אפקטיבית ומורכבת ביותר, אשר ביכולתה לשפר באופן ניכר את איכות חייהם של אנשים רבים ואף לפתור בעיות וקשיים אשר באים לידי ביטוי ברבדים כמו הרובד המנטאלי, הרגשי, הפיזי הרוחני ועוד..

 נקודות חיבור והשקה עם המטאיזם:

~ בשתי השיטות, המפתח לריפוי השפעות העבר על החיים הנוכחיים נמצא בתת המודע, והן עובדות עם כלים תודעתיים ליצירת שינוי במציאות המטופל.ת

~ שתיהן רואות בנשמה ניצוץ אלוהי אינסופי שבאה ללמוד ולהתפתח ויש לה ייעוד ושליחות.

~ בשתי השיטות הטיפול נעשה דרך הצפה של זכרונות, הפסקת החיפוש בחוץ וראייה לתוכנו. מבוססות על זיהוי מנגנונים/דפוסים, חקירה והתמרה.

~ גם המטאיזם וגם בשחזור גלגולים יש חשיבות גדולה להרפייה, לחיבור לאני הפנימי ולכוחה של המדיטציה.

הבדלים ופערים:

~ במטאיזם המטופלים אחראים על תהליך החקירה שלהם באמצעות הכלים שניתנים להם. גם לאחר צריבה/קידוד האחריות לחקירה והתמרה היא שלהם.

בשחזור גלגולים המטפל.ת אחראי על התהליך ועל הדמיון המודרך ומנחה את המטופלים תוך כדי תנועה.

~ המטאיזם מלמד את חקירה עצמית, שיקופים, מודלים ומעניק כלים למשחק החיים.

שחזור גלגולים עובד על שחרור דפוסים נקודתיים. המטופלים לא יכולים לטפל בעצמם.

לסיכום:

תודה לנורית כהן מורתי אהובת הלב המדהימה שכבר שלוש שנים את עוטפת אותי בכח הבריאות ובאהבת אמת. תמיד לצידי. מבינה ומכילה. תודה שהאמנת בי גם כשלא האמנתי בעצמי.

תודה לדבורה עטר קרוב, אלימור הניג ומאיה ורדימון, אהובות של הנשמה.

השיעורים אתכן היו מאירים ומעירים. לימדתן אותי איך לטייל בתוך עצמי בדרך הנכונה והמדויקת ביותר עבורי. נגעתן בתודעתי ובנשמתי באהבה וברגישות מופלאה. 

תודה לפרופ' תמר ספרא, נשמה אהובה ומלאת אהבה.

תודה לך שאת מכירה בחשיבות של בריאותינו הנפשית, ועושה הכל מהכל להעניק לנו גם אותה. תודה על הזכות להשתתף במחקר ששינה לי את החיים.

ולך פריידי מרגלית,

מומחית התודעה. אהובה בבריאה.

תודה שהקשבת לו בלי לברוח או להתעלם. תודה שבחרת לחקור את עולם התודעה.

תודה ששיתפת והפצת את האור.

תודה על כל המתנות שהגיעו ממך.

ותודה על דרך שסללת עבור כל מי שאפילו לרגע הולך לאיבוד בתוכו,

או פשוט רוצה לדלג את חייו בשפע של שמחה ואהבה.

תודה לכן. תודה עליכן. ותודה על האור הגדול שהכנסתן לתוכי ישירות מהאור הגדול שאתן. 

זהו חלק מתיאור של מקום שבו שהיתי לראשונה באחת המדיטציות במהלך שנת 2020 וחזר ונגלה אליי מספר פעמים. מקום זה התקשר אצלי לקורבנות מתקופות עבר רחוקות, מדורות קודמים.

"אני התליין של עצמי. אני הסוהרת הקשוחה ששומרת על עצמי מלצאת לחירות אמיתית. בין אם בחיים פה על פני האדמה ובין אם לנינוחות של המעבר לעולם הבא"

הגילוי הזה היה אחד מיני רבים בדרכי, כחלק מתהליכי ההתפתחות שעברתי ב"מרחב מודעות", שנתן קול למצוקה שבה הייתי שרויה וקרא לי לקחת אחריות על תודעתי ולפעול לשינוי.

ההחלטה להוציא את עצמי "מעבדות לחירות" – מהרגלים ודפוסים שגורמים לי סבל – דרשה ממני נחישות, אומץ, התמדה והרבה אמונה. התמודדתי מול היסוסים פנימיים רבים, פקפוק בדרך, חוסר אמונה ביכולותיי, פחד איימים מלחיות מחוץ ל"כלא הבטוח והמוכר".
ארון-המתים באמצעותו שללתי את חירותי שלי, איפשר לי לא להיכשל אבל גם לא להצליח; לא לאכזב את עצמי ואת סביבתי אבל גם לא לשאוף ולהצטיין; להוריד מעצמי ציפיות אבל גם להישאר בצד ולא להתמסר; עזר לי להישאר במקום הצנוע ממנו באתי שהנחה אותי לא להתבלט ולא להיראות חזקה ועוצמתית אבל גם מנע ממני להשפיע על סביבתי ולהיות משמעותית; שיחרר אותי מלהתחייב על צעידה בנתיב ברור משלי אבל הגביל את היצירתיות שבי ואת כלי הביטוי שאני; ועוד…

את המנועים והמעצורים הללו לסירוגין, אני ממשיכה לפגוש גם היום בכל נקודת התמרה, אך סט-הכלים התודעתי שצברתי, ביחד עם הפרספקטיבה של הניסיון, הזמן שחלף והאמונה בעצמי שהתחזקה – מאפשרים לי לצלוח שוב ושוב את האתגר הבא.

קצרה היריעה של עבודה זו מלפרט את כל התהליכים המשמעותיים שעברתי, ועל כן בחרתי להציג כאן מספר דוגמאות בלבד, שהן חלק מתהליך ההתבוננות, החקירה, הלמידה, התרגול וההתמרה, שאני צועדת בו במהלך חיי.

1. אינטואיציה

כילדה הייתי ערה ורגישה לסביבה, לרגשות של אחרים, למצב רוחם, להבעות פניהם, ובמרוצת השנים הבנתי שלא פעם אני רואה/חשה אנשים ובעלי חיים "מבפנים". גיליתי שבהבזק-מבט לתוך עיניו של אדם זר, נגלות אליי תכונות אופי בולטות שלו. ברגע הראשון קול ההיגיון שבי שולל את אמיתותן, אבל ככל שההיכרות שלי עם אותו אדם מעמיקה – אני מגלה שהאינטואיציה שלי דייקה הרבה מעבר למה שהמוח שלי היה מסוגל לתפוש, להכיר או להבין אודותיו.

הלימודים במרחב-מודעות נתנו מקום של כבוד לאינטואיציה הזאת, שבעולם ממנו אני באה היתה נחשבת ל"יד המקרה". ככל שאני מקשיבה יותר לקול הפנימי שלי – הבחירות שלי נעשות מדויקות ונכונות יותר עבורי. אני יותר ויותר סומכת על האינטואיציה שלי, או, אם תרצו – על קולו של הלב ☼

• ריפוי

כילדה צעירה לאמא שסבלה ממיגרנות רבות וקשות, נחשפתי למגוון שיטות ריפוי שאימי פנתה לבקש כמזור לעצמה, כאשר הרפואה הקונבנציונלית לא נתנה מענה. אחד הכלים החזקים שרכשתי לעצמי בזכותה היה – דמיון מודרך!
כשהייתי בת 8 הצלחתי להיפטר לחלוטין מכאבי ראש שהחלו לתקוף אותי בקביעות אחת לשבוע. כשבגרתי (בהשראת הספר "אהבה רפואה וניסים" של ד"ר ברני סיגל) הוקסמתי מכוחו המתעצם של הדמיון שלי, כשבגיל 21 העלמתי מהשחלה שלי גידול שקוטרו 14 ס"מ(!) ימים ספורים לפני שעמדו להוציאו בניתוח!

במרחב-מודעות נחשפתי לכלי ה"משיכה בחוטים". הבנתי שזה למעשה מה שעשיתי כדי להתרפא, ושהכלי הזה יעיל גם בסוגיות אחרות. השתמשתי בו בהצלחה, למשל, בפגישת הגישור האחרונה לפני הגירושין מאבי ילדיי. הפגישה עברה בדרכי-נועם, בכבוד הדדי ובתחושת הוגנות, בדיוק כפי שייחלתי ודמיינתי 😊

• שכול

כשהייתי בת-5 פרצה מלחמת יום הכיפורים ודודי האהוב, גדעון דגן, נהרג. הוא היה אדם יקר לי, נפש-תאומה. חתך בנפשי כאבם של אבי, סבתי וסבי, וצרבה בי יתמותי האישית ממנו. מותו של גדעון היה סיפור העצב של חיי שניהל אותי שנים רבות, עד שעשיתי תהליך ריפוי מעמיק סביבו.
בהמשך חיי מתו חברים טובים וקרובים לי. אנשים צעירים, שמתו בזמן שלא ציפינו לו מסיבות שונות: מלחמה, תאונת אימונים עם מסוק, תאונת דרכים, מחלה קשה ועוד.
הבנתי שאני "מושכת אליי את השכול". שנולדתי לתוכו ושזו "הציפייה" שלי מהעולם.

כשבני הבכור הגיח לעולם מהרחם שלי, המחשבה השנייה שעלתה בראשי היתה שכעת עליי להביא מהר עוד 2-ילדים נוספים כדי שילד שלי לא יישאר לבד בעולם, למקרה שלאחד מהם יקרה משהו…
כשהוא היה בן-4, הוא השתעשע בנחת באמבטיה הנעימה שלפני השינה ולפתע אמר לי: "אמא, אני לא רוצה להיות חייל, כי אני לא רוצה למות כמו גדעון!". הוכיתי בהלם. מניין המחשבה הזאת הגיעה אל הפעוט הזה?…
הבנתי שיש כוחות שעובדים אצלי ואצלו בתת-מדע ושעליי לעשות מעשה אם אני לא רוצה לאבד אותו או את אחיו בגיל צעיר.
גייסתי את הדמיון שלי כדי לרפא את המקום המפחיד הזה. ראיתי בעיניי רוחי (ועדיין מתרגלת זאת) את שני בניי בגיל מבוגר. פעם כגברים צעירים מערסלים בזרועותיהם החסונות תינוק ותינוקת כשעל פניהם נהרת אושר שלווה. ופעם כגברים עם קצוות שיער מאפירים, בועטים בכדור על הדשא עם הנכדים שלהם!

למקום הזה הצטרף הכלי החזק של מרחב-מודעות שמדבר על "זעקת האימהות". הלימוד הזה ביסס את תחושותיי והעניק לי חיזוק משמעותי מאין כמותו.

לדאבוני, אירועי ה-7 באוקטובר 2023 תפסו אותי מקרוב-קרוב. כמי שנולדה וגדלה בקיבוץ בחבל אשכול, רבים מחברי ילדותי, מוריי מבית החינוך הקיבוצי המשותף, מכריי ובני משפחתי נפגעו ישירות (נחטפו, נהרגו, נפצעו, פונו מבתיהם) באירוע, שטרם הגיע לסיומו. אין מילים שיתארו את התחושות הקשות סביב הפלישה האלימה למרחב האישי, הזוועה, ההרס, האכזריות האנושית, ואובדן האמון העמוק, לצד היגון שאין לו סוף שאנו חווים.
האתגר אצלי מתעצם עוד יותר כי בני הבכור משרת בצה"ל כלוחם ברצועת עזה. הוא וחבריו מסכנים את חייהם על בסיס יומיומי.

אני משתמשת יום-יום בכלים של מרחב-מודעות לשלוח ללוחמים ולהוריהם, לחטופים ולבני משפחותיהם (שרבים מהן.ם חברותיי/חבריי) ולעצמי, אנרגיות מחזקות של חוסן והגנה, אור, תקווה ואמונה באופק טוב ומיטיב ☼

• סיפור שמתחיל באהבה גדולה ומסתיים בעוצמת האהבה

למדתי לאהוב את עצמי! זהו כמעט "מדע בדיוני" מבחינתי! כי לפני כ-4 שנים לא האמנתי שאצליח אי-פעם לאהוב אותי. אבל החלטתי לתת לכך צ'אנס.
אני אישה מלאה באהבה לזולת. כל כך קל לי לאהוב אנשים וחיות, אז איך ייתכן שרק את עצמי קשה לי לאהוב? אני מורה מעודדת ומצמיחה לתלמידיי – אז מדוע כלפי עצמי אני מפנה שוט אכזרי של ביקורת ושיפוטיות נוקשות שכאלה?
השאלות הללו הביאו לפריצת הדרך הגדולה שלי:
מברונו, הכלב שלי האהוב והחכם – למדתי לחוש באהבה ללא תנאי, לזקק אותה לכדי מולקולה מובחנת בחושיי, ולהטמיע אותה בכל תא ותא בגופי.
מהמורה לנגינה שאני – למדתי לחפש דרכים יצירתיות ללמידה ולדבר אל עצמי ברכות, בחיוך, בהומור, בפליאה, בעידוד, בסבלנות – כפי שאני מדברת שנים רבות אל תלמידיי.
בסופו של דבר הקסם קרה! שמעתי את עצמי מדברת אליי בקול פנימי חדש ואוהב.

הלימודים במרחב-מודעות חיזקו את המקום הזה, ובעיקר נתנו לי את "הרשות" ואת "האישור" להרגיש ראויה לאהבה ולהערכה, מבלי להתנצל על כך!

לאושרי, המציאות ההולוגרפית הנוכחית משקפת לי את הצעד הענק שצעדתי:
אחרי שבע שנים בהן חייתי ללא זוגיות (מבחירה!) זכיתי באהבת-אמת ובחברות-אמת!
אהוב ליבי מגיל הנעורים חזר אל חיי, אחרי למעלה מ-35 שנה שחיינו במסלולי חיים שונים לגמרי והתגוררנו בארצות מרוחקות זו מזו ביבשות נפרדות. אהבתנו הגדולה הפכה להיות עצומה כעמוד-אש נצחי, שמאיר ומחזק אותנו ואת סביבתנו. שוב גיליתי שניסים קורים! ☼

• החליל הוא הגשר

זכות גדולה נפלה בחלקי להניח בעולם צלילים ממרחבים אחרים, שמפיחים רוח בנגינת החליל שלי.

בילדותי בחרתי לנגן בחליל-הצד כי הרגשתי שצליליו נוגעים בי מבפנים. מבסיס בנגינה של מוזיקה קלאסית מערבית, על חוקיה הברורים והאסתטיקה הנקייה והמובהקת שהיא דורשת, עברתי לנגינה אינטואיטיבית, חופשית, ללא "חוקים" או מגבלות של סולמות, קצב, ומשקל.

הפכתי ל"צינור" של ריפוי בעזרת צלילי החליל שעוברים דרכי. המאזינים לנגינה הזאת, שנוצרת ב-LIVE, לוקחים חלק ביצירתה מבלי-דעת ומדווחים על תחושת שלווה, נינוחות, השקטת גלי התודעה ואף מזור למכאוביהם.

דרכי אל הצלילים הללו דורשת ממני שחרור, נוכחות מלאה והתמסרות מוחלטת לרגע. כנגנית אני נמצאת בריכוז ובחופש גם יחד, מסוקרנת וסומכת על כך שהצליל הבא יגיע בצבעו, במשכו ובאופיו המדויק. הצלילים מאפשרים גשר ותקשורת בלתי-אמצעית בין פנים לחוץ; בין הלא-מודע למודע; בין העולם הגשמי למטה למארג האוורירי למעלה, וגם "מדברים" עם בעלי-חיים.

המנגינה מייתרת את המלל האינסופי שהמוח מומחה בו, ומאפשרת חיבור עמוק אל המהות האותנטית שלנו. היא פותחת ערוץ ישיר ובהיר להאזין לקולה של הנשמה המזוקקת והנצחית שנחבאת בתוכנו. כשאני מנגנת או נעה לצלילי המוזיקה – אני טובלת בתחושת חירות אמיתית!

במרחב-מודעות למדתי להעריך את היכולת הזאת ולהוציאה אל האור. להבין שאת מתנת הנגינה הייחודית שקיבלתי מחובתי לחלוק. שהצניעות עליה חונכתי מקטינה את יכולותיי להעניק מהברכה הזאת לסביבתי. ככל שאני מרשה לעצמי לצמוח ולצבור עוצמה, מתוך כוונה טובה וחסד אמיתי – כך אני מגדילה את מעגלי הטוב, החיבור, החמלה והריפוי ☼

חלק ב' – הבזקי הפילוסופיה של היוגה בתפישה המטאיסטית

רבות נקודות ההשקה בין הפילוסופיה של היוגה לתפישה המטאיסטית, וגם בחלק זה של העבודה במגבלות הפורמט, בחרתי ספורות בלבד.

בפרק הפותח את "היוגה סוטרות" מסביר פטנג'לי ש"יוגה היא ההגבלה של תנודות התודעה" (בסנסקריט: "יוגה צ'יטה וריטי נירודה") וממשיך בפסוק הבא: "אז שרוי הרואה בצורתו שלו".^[1]
לימודי הפילוסופיה של היוגה ולצידם התרגול הגופני של היוגה והמדיטציות, הביאו לי שקט ולאיזון, והיוו נחמה למוחי הקודח. אני מוצאת ששיטת המטאיזם משתלבת בהרמוניה עם מרבית מהרעיונות הפילוסופיים העתיקים של היוגה, ונותנת לי כלים נוספים לחקר, לראייה בהירה, אימון, תרגול והתפתחות.

שתי התפישות מצביעות על ידיעה פנימית שנובעת מחיבור לחלק הנצחי שבנו. אותו חלק שמחבר אותנו לעל-מודע ומביט במבט חוקר במודע ובתת-מודע שמנהלים אותנו.
כשאנחנו חשים בחיבור למארג מגיע השקט האמיתי. אנחנו כבר לא לבד, אנחנו חלק מאחדות גדולה. אין תחושות דחייה וריצוי, ביקורת ושיפוטיות, הקטנה והתרסה, חוסר או עודף ערך עצמי, חשש ופחד. כל אלה הם "מלבושים חיצוניים". תחת זאת אנו מתמלאים בתחושת ביטחון, נוכחות, שביעות רצון, אותנטיות, קלות, וחירות.

לצד הידיעה שכלל האנושות, החי, הצומח והדומם טוויים אלה באלה במארג מרהיב אחד, שתי התפישות מדגישות את הצורך להביא לידי ביטוי את הייחודיות (הסינגולריות) של כל אחת ואחד מאיתנו. ללכת בדרך המסוימת שבה נועדתי לפסוע (דהארמה – ביוגה), להביא את המתנה שיש לי לעולם, לבטא את הכישרון הייחודי שלי.

בתוך ה"אווטר" הנוכחי שהתגלמתי בו שוכנת נשמה נצחית, שהגיעה לעולם הזה כדי לעשות דרך בעולם הגשמי: ללמוד להפחית סבל (ואפילו ליהנות!), להתפתח תודעתית ולתרום מכשרוני ויכולותי לזולת ולסביבה. ביוגה מציינים זאת כ"פורושה" מול "פרקריטי". הפורושה, כמו הנשמה, היא נצחית. הפרקריטי זה כל דבר שיש לו סוף והתחלה. הפרקריטי נותן שירות לפורושה להגשים את יעודה.

בראייה היוגית האור שלי קיים. גם הידע. אני רק צריכה לחשוף אותו. ישנו דימוי יפה של נורת ליבון מכוסה בבוץ, שתוך כדי תרגול, בהדרגה, מקלפים שכבה אחרי שכבה של בוץ עד שהאור מתגלה. בתחילה בחלקו ובהמשך בבוהק גדול. גם במטאיזם הידע קיים אצלי. כל שעליי לעשות הוא להיכנס פנימה, לחקור ולדלות את התשובות המדויקות עבורי.

ישנן עוד השפעות רבות שהמטאיזם שאל מהיוגה, כמו: תרגול מדיטציה, 7-הצ'אקרות, אי-היצמדות, נוכחות ברגע, יכולות-על. ישנם גם כלים חדשים במטאיזם שטלטלו אותי בעוצמת הגילוי שבהם, כמו השימוש בגלי גמא והלימוד מהשיקופים שסביבנו. על כך אכתוב בהמשך.

לסיום – אני מקווה שכולנו נמשיך להתפתח, לצעוד בחיפוש אחר האמת, להתבונן בעצמנו בסקרנות וללא מורא עמוק-פנימה וגבוה-מלמעלה, להעז להשתנות לטובה, וכך נביא מזור, שמחה ושלום לעצמנו ולסביבתנו ☼

^[1] יוגה סוטרה של פטנג'לי, תרגום: אורית סן-גופטה, הוצאת אור-עם, 1994