הפילוסופיה של היוגה – בראי המטאיזם/ הגר דגן

חלק א'  – התהליך האישי שלי

"כלואה בארון מתים מעץ כבד. שוכבת חיה-מתה. החושך כמעט מוחלט, פרט לאבקני-אור דקיקים שמצליחים לחדור מבין חיבורי הקורות. אין לי אפשרות להניע את איבריי. האוויר חודר בקושי. נשימותיי כבדות, איטיות, שטוחות ושקטות. ריח העץ הישן אוטם את נשימתי, מקשה עליה… אך יש בו גם איזה נועם. תחושת ביטחון. בית מוכר. עוטף ומחבק אותי וקורא לי להתמסר בנינוחות לריק… לאין… שאחריו ייפתח האינסוף הנצחי, המשחרר, המואר."

זהו חלק מתיאור של מקום שבו שהיתי לראשונה באחת המדיטציות במהלך שנת 2020 וחזר ונגלה אליי מספר פעמים. מקום זה התקשר אצלי לקורבנות מתקופות עבר רחוקות, מדורות קודמים.

"אני התליין של עצמי. אני הסוהרת הקשוחה ששומרת על עצמי מלצאת לחירות אמיתית. בין אם בחיים פה על פני האדמה ובין אם לנינוחות של המעבר לעולם הבא"

הגילוי הזה היה אחד מיני רבים בדרכי, כחלק מתהליכי ההתפתחות שעברתי ב"מרחב מודעות", שנתן קול למצוקה שבה הייתי שרויה וקרא לי לקחת אחריות על תודעתי ולפעול לשינוי.

ההחלטה להוציא את עצמי "מעבדות לחירות" – מהרגלים ודפוסים שגורמים לי סבל – דרשה ממני נחישות, אומץ, התמדה והרבה אמונה. התמודדתי מול היסוסים פנימיים רבים, פקפוק בדרך, חוסר אמונה ביכולותיי, פחד איימים מלחיות מחוץ ל"כלא הבטוח והמוכר".
ארון-המתים באמצעותו שללתי את חירותי שלי, איפשר לי לא להיכשל אבל גם לא להצליח; לא לאכזב את עצמי ואת סביבתי אבל גם לא לשאוף ולהצטיין; להוריד מעצמי ציפיות אבל גם להישאר בצד ולא להתמסר; עזר לי להישאר במקום הצנוע ממנו באתי שהנחה אותי לא להתבלט ולא להיראות חזקה ועוצמתית אבל גם מנע ממני להשפיע על סביבתי ולהיות משמעותית; שיחרר אותי מלהתחייב על צעידה בנתיב ברור משלי אבל הגביל את היצירתיות שבי ואת כלי הביטוי שאני; ועוד…

את המנועים והמעצורים הללו לסירוגין, אני ממשיכה לפגוש גם היום בכל נקודת התמרה, אך סט-הכלים התודעתי שצברתי, ביחד עם הפרספקטיבה של הניסיון, הזמן שחלף והאמונה בעצמי שהתחזקה – מאפשרים לי לצלוח שוב ושוב את האתגר הבא.

קצרה היריעה של עבודה זו מלפרט את כל התהליכים המשמעותיים שעברתי, ועל כן בחרתי להציג כאן מספר דוגמאות בלבד, שהן חלק מתהליך ההתבוננות, החקירה, הלמידה, התרגול וההתמרה, שאני צועדת בו במהלך חיי.

1. אינטואיציה

כילדה הייתי ערה ורגישה לסביבה, לרגשות של אחרים, למצב רוחם, להבעות פניהם, ובמרוצת השנים הבנתי שלא פעם אני רואה/חשה אנשים ובעלי חיים "מבפנים". גיליתי שבהבזק-מבט לתוך עיניו של אדם זר, נגלות אליי תכונות אופי בולטות שלו. ברגע הראשון קול ההיגיון שבי שולל את אמיתותן, אבל ככל שההיכרות שלי עם אותו אדם מעמיקה – אני מגלה שהאינטואיציה שלי דייקה הרבה מעבר למה שהמוח שלי היה מסוגל לתפוש, להכיר או להבין אודותיו.

הלימודים במרחב-מודעות נתנו מקום של כבוד לאינטואיציה הזאת, שבעולם ממנו אני באה היתה נחשבת ל"יד המקרה". ככל שאני מקשיבה יותר לקול הפנימי שלי – הבחירות שלי נעשות מדויקות ונכונות יותר עבורי. אני יותר ויותר סומכת על האינטואיציה שלי, או, אם תרצו – על קולו של הלב ☼

• ריפוי

כילדה צעירה לאמא שסבלה ממיגרנות רבות וקשות, נחשפתי למגוון שיטות ריפוי שאימי פנתה לבקש כמזור לעצמה, כאשר הרפואה הקונבנציונלית לא נתנה מענה. אחד הכלים החזקים שרכשתי לעצמי בזכותה היה – דמיון מודרך!
כשהייתי בת 8 הצלחתי להיפטר לחלוטין מכאבי ראש שהחלו לתקוף אותי בקביעות אחת לשבוע. כשבגרתי (בהשראת הספר "אהבה רפואה וניסים" של ד"ר ברני סיגל) הוקסמתי מכוחו המתעצם של הדמיון שלי, כשבגיל 21 העלמתי מהשחלה שלי גידול שקוטרו 14 ס"מ(!) ימים ספורים לפני שעמדו להוציאו בניתוח!

במרחב-מודעות נחשפתי לכלי ה"משיכה בחוטים". הבנתי שזה למעשה מה שעשיתי כדי להתרפא, ושהכלי הזה יעיל גם בסוגיות אחרות. השתמשתי בו בהצלחה, למשל, בפגישת הגישור האחרונה לפני הגירושין מאבי ילדיי. הפגישה עברה בדרכי-נועם, בכבוד הדדי ובתחושת הוגנות, בדיוק כפי שייחלתי ודמיינתי 😊

• שכול

כשהייתי בת-5 פרצה מלחמת יום הכיפורים ודודי האהוב, גדעון דגן, נהרג. הוא היה אדם יקר לי, נפש-תאומה. חתך בנפשי כאבם של אבי, סבתי וסבי, וצרבה בי יתמותי האישית ממנו. מותו של גדעון היה סיפור העצב של חיי שניהל אותי שנים רבות, עד שעשיתי תהליך ריפוי מעמיק סביבו.
בהמשך חיי מתו חברים טובים וקרובים לי. אנשים צעירים, שמתו בזמן שלא ציפינו לו מסיבות שונות: מלחמה, תאונת אימונים עם מסוק, תאונת דרכים, מחלה קשה ועוד.
הבנתי שאני "מושכת אליי את השכול". שנולדתי לתוכו ושזו "הציפייה" שלי מהעולם.

כשבני הבכור הגיח לעולם מהרחם שלי, המחשבה השנייה שעלתה בראשי היתה שכעת עליי להביא מהר עוד 2-ילדים נוספים כדי שילד שלי לא יישאר לבד בעולם, למקרה שלאחד מהם יקרה משהו…
כשהוא היה בן-4, הוא השתעשע בנחת באמבטיה הנעימה שלפני השינה ולפתע אמר לי: "אמא, אני לא רוצה להיות חייל, כי אני לא רוצה למות כמו גדעון!". הוכיתי בהלם. מניין המחשבה הזאת הגיעה אל הפעוט הזה?…
הבנתי שיש כוחות שעובדים אצלי ואצלו בתת-מדע ושעליי לעשות מעשה אם אני לא רוצה לאבד אותו או את אחיו בגיל צעיר.
גייסתי את הדמיון שלי כדי לרפא את המקום המפחיד הזה. ראיתי בעיניי רוחי (ועדיין מתרגלת זאת) את שני בניי בגיל מבוגר. פעם כגברים צעירים מערסלים בזרועותיהם החסונות תינוק ותינוקת כשעל פניהם נהרת אושר שלווה. ופעם כגברים עם קצוות שיער מאפירים, בועטים בכדור על הדשא עם הנכדים שלהם!

למקום הזה הצטרף הכלי החזק של מרחב-מודעות שמדבר על "זעקת האימהות". הלימוד הזה ביסס את תחושותיי והעניק לי חיזוק משמעותי מאין כמותו.

לדאבוני, אירועי ה-7 באוקטובר 2023 תפסו אותי מקרוב-קרוב. כמי שנולדה וגדלה בקיבוץ בחבל אשכול, רבים מחברי ילדותי, מוריי מבית החינוך הקיבוצי המשותף, מכריי ובני משפחתי נפגעו ישירות (נחטפו, נהרגו, נפצעו, פונו מבתיהם) באירוע, שטרם הגיע לסיומו. אין מילים שיתארו את התחושות הקשות סביב הפלישה האלימה למרחב האישי, הזוועה, ההרס, האכזריות האנושית, ואובדן האמון העמוק, לצד היגון שאין לו סוף שאנו חווים.
האתגר אצלי מתעצם עוד יותר כי בני הבכור משרת בצה"ל כלוחם ברצועת עזה. הוא וחבריו מסכנים את חייהם על בסיס יומיומי.

אני משתמשת יום-יום בכלים של מרחב-מודעות לשלוח ללוחמים ולהוריהם, לחטופים ולבני משפחותיהם (שרבים מהן.ם חברותיי/חבריי) ולעצמי, אנרגיות מחזקות של חוסן והגנה, אור, תקווה ואמונה באופק טוב ומיטיב ☼

• סיפור שמתחיל באהבה גדולה ומסתיים בעוצמת האהבה

למדתי לאהוב את עצמי! זהו כמעט "מדע בדיוני" מבחינתי! כי לפני כ-4 שנים לא האמנתי שאצליח אי-פעם לאהוב אותי. אבל החלטתי לתת לכך צ'אנס.
אני אישה מלאה באהבה לזולת. כל כך קל לי לאהוב אנשים וחיות, אז איך ייתכן שרק את עצמי קשה לי לאהוב? אני מורה מעודדת ומצמיחה לתלמידיי – אז מדוע כלפי עצמי אני מפנה שוט אכזרי של ביקורת ושיפוטיות נוקשות שכאלה?
השאלות הללו הביאו לפריצת הדרך הגדולה שלי:
מברונו, הכלב שלי האהוב והחכם – למדתי לחוש באהבה ללא תנאי, לזקק אותה לכדי מולקולה מובחנת בחושיי, ולהטמיע אותה בכל תא ותא בגופי.
מהמורה לנגינה שאני – למדתי לחפש דרכים יצירתיות ללמידה ולדבר אל עצמי ברכות, בחיוך, בהומור, בפליאה, בעידוד, בסבלנות – כפי שאני מדברת שנים רבות אל תלמידיי.
בסופו של דבר הקסם קרה! שמעתי את עצמי מדברת אליי בקול פנימי חדש ואוהב.

הלימודים במרחב-מודעות חיזקו את המקום הזה, ובעיקר נתנו לי את "הרשות" ואת "האישור" להרגיש ראויה לאהבה ולהערכה, מבלי להתנצל על כך!

לאושרי, המציאות ההולוגרפית הנוכחית משקפת לי את הצעד הענק שצעדתי:
אחרי שבע שנים בהן חייתי ללא זוגיות (מבחירה!) זכיתי באהבת-אמת ובחברות-אמת!
אהוב ליבי מגיל הנעורים חזר אל חיי, אחרי למעלה מ-35 שנה שחיינו במסלולי חיים שונים לגמרי והתגוררנו בארצות מרוחקות זו מזו ביבשות נפרדות. אהבתנו הגדולה הפכה להיות עצומה כעמוד-אש נצחי, שמאיר ומחזק אותנו ואת סביבתנו. שוב גיליתי שניסים קורים! ☼

• החליל הוא הגשר

זכות גדולה נפלה בחלקי להניח בעולם צלילים ממרחבים אחרים, שמפיחים רוח בנגינת החליל שלי.

בילדותי בחרתי לנגן בחליל-הצד כי הרגשתי שצליליו נוגעים בי מבפנים. מבסיס בנגינה של מוזיקה קלאסית מערבית, על חוקיה הברורים והאסתטיקה הנקייה והמובהקת שהיא דורשת, עברתי לנגינה אינטואיטיבית, חופשית, ללא "חוקים" או מגבלות של סולמות, קצב, ומשקל.

הפכתי ל"צינור" של ריפוי בעזרת צלילי החליל שעוברים דרכי. המאזינים לנגינה הזאת, שנוצרת ב-LIVE, לוקחים חלק ביצירתה מבלי-דעת ומדווחים על תחושת שלווה, נינוחות, השקטת גלי התודעה ואף מזור למכאוביהם.

דרכי אל הצלילים הללו דורשת ממני שחרור, נוכחות מלאה והתמסרות מוחלטת לרגע. כנגנית אני נמצאת בריכוז ובחופש גם יחד, מסוקרנת וסומכת על כך שהצליל הבא יגיע בצבעו, במשכו ובאופיו המדויק. הצלילים מאפשרים גשר ותקשורת בלתי-אמצעית בין פנים לחוץ; בין הלא-מודע למודע; בין העולם הגשמי למטה למארג האוורירי למעלה, וגם "מדברים" עם בעלי-חיים.

המנגינה מייתרת את המלל האינסופי שהמוח מומחה בו, ומאפשרת חיבור עמוק אל המהות האותנטית שלנו. היא פותחת ערוץ ישיר ובהיר להאזין לקולה של הנשמה המזוקקת והנצחית שנחבאת בתוכנו. כשאני מנגנת או נעה לצלילי המוזיקה – אני טובלת בתחושת חירות אמיתית!

במרחב-מודעות למדתי להעריך את היכולת הזאת ולהוציאה אל האור. להבין שאת מתנת הנגינה הייחודית שקיבלתי מחובתי לחלוק. שהצניעות עליה חונכתי מקטינה את יכולותיי להעניק מהברכה הזאת לסביבתי. ככל שאני מרשה לעצמי לצמוח ולצבור עוצמה, מתוך כוונה טובה וחסד אמיתי – כך אני מגדילה את מעגלי הטוב, החיבור, החמלה והריפוי ☼

חלק ב' – הבזקי הפילוסופיה של היוגה בתפישה המטאיסטית

רבות נקודות ההשקה בין הפילוסופיה של היוגה לתפישה המטאיסטית, וגם בחלק זה של העבודה במגבלות הפורמט, בחרתי ספורות בלבד.

בפרק הפותח את "היוגה סוטרות" מסביר פטנג'לי ש"יוגה היא ההגבלה של תנודות התודעה" (בסנסקריט: "יוגה צ'יטה וריטי נירודה") וממשיך בפסוק הבא: "אז שרוי הרואה בצורתו שלו".^[1]
לימודי הפילוסופיה של היוגה ולצידם התרגול הגופני של היוגה והמדיטציות, הביאו לי שקט ולאיזון, והיוו נחמה למוחי הקודח. אני מוצאת ששיטת המטאיזם משתלבת בהרמוניה עם מרבית מהרעיונות הפילוסופיים העתיקים של היוגה, ונותנת לי כלים נוספים לחקר, לראייה בהירה, אימון, תרגול והתפתחות.

שתי התפישות מצביעות על ידיעה פנימית שנובעת מחיבור לחלק הנצחי שבנו. אותו חלק שמחבר אותנו לעל-מודע ומביט במבט חוקר במודע ובתת-מודע שמנהלים אותנו.
כשאנחנו חשים בחיבור למארג מגיע השקט האמיתי. אנחנו כבר לא לבד, אנחנו חלק מאחדות גדולה. אין תחושות דחייה וריצוי, ביקורת ושיפוטיות, הקטנה והתרסה, חוסר או עודף ערך עצמי, חשש ופחד. כל אלה הם "מלבושים חיצוניים". תחת זאת אנו מתמלאים בתחושת ביטחון, נוכחות, שביעות רצון, אותנטיות, קלות, וחירות.

לצד הידיעה שכלל האנושות, החי, הצומח והדומם טוויים אלה באלה במארג מרהיב אחד, שתי התפישות מדגישות את הצורך להביא לידי ביטוי את הייחודיות (הסינגולריות) של כל אחת ואחד מאיתנו. ללכת בדרך המסוימת שבה נועדתי לפסוע (דהארמה – ביוגה), להביא את המתנה שיש לי לעולם, לבטא את הכישרון הייחודי שלי.

בתוך ה"אווטר" הנוכחי שהתגלמתי בו שוכנת נשמה נצחית, שהגיעה לעולם הזה כדי לעשות דרך בעולם הגשמי: ללמוד להפחית סבל (ואפילו ליהנות!), להתפתח תודעתית ולתרום מכשרוני ויכולותי לזולת ולסביבה. ביוגה מציינים זאת כ"פורושה" מול "פרקריטי". הפורושה, כמו הנשמה, היא נצחית. הפרקריטי זה כל דבר שיש לו סוף והתחלה. הפרקריטי נותן שירות לפורושה להגשים את יעודה.

בראייה היוגית האור שלי קיים. גם הידע. אני רק צריכה לחשוף אותו. ישנו דימוי יפה של נורת ליבון מכוסה בבוץ, שתוך כדי תרגול, בהדרגה, מקלפים שכבה אחרי שכבה של בוץ עד שהאור מתגלה. בתחילה בחלקו ובהמשך בבוהק גדול. גם במטאיזם הידע קיים אצלי. כל שעליי לעשות הוא להיכנס פנימה, לחקור ולדלות את התשובות המדויקות עבורי.

ישנן עוד השפעות רבות שהמטאיזם שאל מהיוגה, כמו: תרגול מדיטציה, 7-הצ'אקרות, אי-היצמדות, נוכחות ברגע, יכולות-על. ישנם גם כלים חדשים במטאיזם שטלטלו אותי בעוצמת הגילוי שבהם, כמו השימוש בגלי גמא והלימוד מהשיקופים שסביבנו. על כך אכתוב בהמשך.

לסיום – אני מקווה שכולנו נמשיך להתפתח, לצעוד בחיפוש אחר האמת, להתבונן בעצמנו בסקרנות וללא מורא עמוק-פנימה וגבוה-מלמעלה, להעז להשתנות לטובה, וכך נביא מזור, שמחה ושלום לעצמנו ולסביבתנו ☼

^[1] יוגה סוטרה של פטנג'לי, תרגום: אורית סן-גופטה, הוצאת אור-עם, 1994