אומרים לכל איש יש שם.
אני אומרת לכל איש יש דרמה.
מתחת למסכת הדרמה
נמצא ילד פנימי מבוהל ששוכח.
שוכח שהדרמה היא סיפור כיסוי,
מניפולציה שתת המודע שלו מייצר,
בעיקר כדי לעוור אותו מלהתבונן פנימה באמת.
לכל איש יש דרמה,
סיפור מסמא
סערה של תמונות רצות.
באותו רגע,
לא קל לעצור
ולפשוט את המסכה
כי זו מטרתה,
בעין הסערה, לך תעצור הכל
במקום לאחוז את הספינה חזק…
אבל זה בדיוק העניין,
זה בדיוק הרגע
שבו קופצים אל הלא נודע
משחררים אחיזה,
מסירים את המסכה
ופוגשים… את עצמנו.
המפגש הזה יכול להיות מפחיד
כי הרי מה יושב מתחת?
חוסר ביטחון?
דימוי עצמי נמוך?
שליטה?
התמסכנות?
אבל כשמוכנים לראות גם את הצדדים האלה בתוכנו
הדרמה מתפוגגת
המסכה מוסרת
ואפשר להתחיל לשנות.
ישנן מסכות שמניעות אותנו,
שנותנות לנו ערך, שנרצה להשאיר.
אך ישנן מסכות שרצוי להסיר.
מסכת הדרמה היא הראשונה ברשימה.
להסיר ולוותר. ויפה שעה אחת קודם.
להיכנס למציאות רגועה יותר
להרשות לעצמנו לשחרר
ולסמוך על עצמנו שנאהב כל מה שנגלה שם מתחת.
להתבונן באמת לעומק התודעה שלנו.
ומכאן, אפשר להתחיל לשחק את המשחק,
אפשר באמת לייצר שינוי.
כולנו מכירים את זה, התחושה שמישהו או משהו מושך בחוטים של חיינו, מחבל רגע לפני הצלחה, שם לנו רגל בבחירות
“די כבר נודניקית אחת, מספיק לנדנד!” אמרתי לה, והיא, מצידה, לא התייחסה, לא הפסיקה, פשוט המשיכה לנדנד ולנדנד לי.ומה אם?”
נכון, הימים עוברים, ועוד לא הגענו למידת הבגדים המדויקת שרצינו,בגד הים אולי קצת לוחץ, ותחושת הדחייה – עדיין מעיקה. זו בדיוק
