“די כבר נודניקית אחת, מספיק לנדנד!” אמרתי לה, והיא, מצידה, לא התייחסה, לא הפסיקה, פשוט המשיכה לנדנד ולנדנד לי.
ומה אם?” היא לא מוותרת, “ואם יקרה? ואם לא יקרה?”
היא חוזרת ומתעקשת. מטרידה. כעסתי עליה. מה היא מציקה לי, המחשבה הטורדנית הזו?
כל הזמן מציקה!
זה בכלל לא משנה מה אני אומרת לה, ולא משנה מה אני עושה כדי להרגיע אותה, בסוף היא מוצאת לה איזה חריץ קטן שלא התייחסתי אליו ומתרכזת בו ורק בו, ושוב שואלת, ושוב. ושוב.
מציקה, מוציאה אותי מדעת.
עד שיום אחד חשבתי לעצמי, אולי הגיע הזמן להשתמש בטכניקה אחרת.
קראתי לה אלי (לא שהיא ממש הלכה לאיזשהו מקום).
התחלתי בלומר לה: “את יודעת שאני אוהבת אותך?”
ראיתי איך היא התקפלה במקום. אני? אוהבת אותה? הרי עד עכשיו היא קיבלה ממנה דחייה ודחיפה, שוב ושוב.
“אני רוצה להקשיב למה שיש לך לומר לי, בואי נדבר”, הוספתי.
ראיתי שהיא מיד התרככה. חייכה. נרגעה קצת.
“עכשיו, בואי, שבי. ספרי לי מה מטריד אותך. אבל מה באמת מטריד אותך” אמרתי לה.
אז היא התחילה לשפוך את כל הדברים שמטרידים אותה, וכשהיא סיימה (וזה היה ארוך )
שאלתי אותה, שוב “כן, אבל מה באמת ב-א-מ-ת מציק לך? מה נמצא שם, מתחת לכל זה?”
היא השתתקה לרגע. השתתקה לשני רגעים. וואו, ראיתי אותה מהרהרת,
אף אחד אף פעם לא באמת שאל אותה את זה.
ואז, כשהיא ענתה לי בכנות מה מציק לה, פתאום היא חייכה.
עצם ההבנה מה זה שם שמפעיל אותה פשוט הותיר אותה ללא מילים.
חיבקתי אותה. נשקתי ללחייה. וזהו.
מאז, לא רק שהיא לא מציקה לי, אלא שהיא הפכה להיות ממש כמו פיה קטנה שמכוונת אותי. מתוקה כזו. אי אפשר שלא לאהוב אותה… מי היה מאמין.
אז אם שאלתם את עצמכם פעם האם אפשר לאהוב את המחשבות הטורדניות למרות הכפייתיות שלהן, אז התשובה היא כן. רק צריך לתת להן הזדמנות.
